כמה דברים שכתבתי:

אשה אחת / חמוטל גורן

אשה אחת ישבה לכתוב ומיד חשה עייפות רבה. מרוב מילים, מרוב לבה, מרוב ליבה, מרוב מרוב מרוב, היד לא תעמוד בזה, לא תוכל לכתוב. אשה אחת היתה הר געש, אשה אחת נועדה להנהיג, אשה אחת נועדה לאהוב, אשה אחת היתה ילדה מלאת חלומות, תמיד רגישה מדי, אשה אחת לא קיבלה לא קיבלה לא קיבלה את מה שהצטרכה שנועדה, אשה אחת לא טופחה, אלא שמנהיגים לא מטופחים הם נאבקים, אשה אחת ידעה שכל אלה אינם תירוצים, אך התרבות סביבה אמרה לה שכל אלה אינם אלא תירוצים, וכולם מסביב זיינו את השכל בלי סוף על איך מחייכים ומצליחים, וכולם סביבה זיינו גם אחד את השני בלי סוף, חלקם בתשוקה, חלקם פשוט קלקלו זה לזה את החיים. אשה אחת התעטשה ברכבת ואיש במדים ירוקים הביט בה. מן החלון, כלומר מהשתקפותו בחלון, הנסיעה ארעה בלילה, נראה לה האיש מבוגר, אך כאשר הציצה לעברו ראתה כי הוא צעיר מאוד. אשה אחת רצתה להיות חשובה לעולם כולו או לאיש אחד או ילד אחד, אשה אחת רצתה שדלתות העולם יפתחו בפניה, אשה אחת חשבה פעם שפעם הכל יסתדר וחלפו שנים ופעם הגיע, אשה אחת פחדה, אשה אחת היתה מושכת אך חששה מהמיניות של עצמה, אשה אחת דמיינה עצמה יושבת בראיון טלויזיה ואומרת - יש לי שדיים רק שתדעו, אשה אחת זכרה ימים בהם דברים פרצו ממנה כמו לבה חומה מהגרון, אשה אחת בכתה קצת ונזכרה שזמן רב לא בכתה לא התנקתה, אשה אחת התעסקה ביותר מדי שטויות והיתה מוקפת באנשים שאינם קרובים לה, אשה אחת חיפשה קרבה, אשה אחת חשבה על המעבר הזה לעולם המגע מתוך עולם הלא מגע. בעולם המגע יותר פשוט, יש גוף יש עור, מה כל כך מסובך, אבל עולם הלא מגע יכול להימשך שנים, להתפרש ימים ויבשות ומדינות ומסעות ומטוסים, עולם הלא מגע. עולם המגע פשוט נוגע פשוט שם. אשה אחת חשבה שאת מה שהיא כותבת עכשיו אף אחד לא יאהב כי אין בזה ובין בזה ושמיין בזה, אשה אחת כתבה ברכבת והחייל המטעה התחיל לקשקש בסלולרי ולהפריע לה מאוד, אשה אחת חזרה מהכפר ומאוויר הכפר הרגוע, רגוע לפני שמתחילים הכאבים, אשה אחת היתה אהובה אך לא מספיק לטעמה ולא מספיק על ידי עצמה, אשה אחת ידעה שנולדה שנועדה להיות מנהיגה, לפחות של עצמה, הרי המדבר אמרו לה זאת, בילדותה חשבה שהיא משה רבנו בגלגול מחודש אלא שאז בא גיל ההתבגרות ואחריו ואחריו, אשה אחת החלה לצאת מריכוז בתוך רכבת מתחרפנת שהחלה להריץ את הודעות כל התחנות באזני האשה, שהפכה לעצבנית מאוד. אשה אחת רצתה לקום ולצרוח אך דכאה בתוכה את הצרחה ופחדה שתחלה, אשה אחת ישבה ברכבת המוארת. אשה אחת אשה אחת אשה אחת, אשה אחת היתה מאוד מוכשרת !
 

שני שולחנות / חמוטל גורן

 בשולחן של האנשים שלא אוהבים אותי
קר
בשולחן של האנשים שלא אוהבים אותי
צר

בשולחן של האנשים שלא אוהבים אותי
מר
בשולחן של האנשים שלא אוהבים אותי
עבר
בשולחן של האנשים שלא אוהבים אותי
מכוער
בשולחן של האנשים שלא אוהבים אותי
מכוערת
בשולחן של האנשים שלא אוהבים אותי
עוברת
בשולחן של האנשים שלא אוהבים אותי
מתמרמרת
בשולחן של האנשים שלא אוהבים אותי
מצרצרת
בשולחן של האנשים שלא אוהבים אותי
מקרקרת
תרנגולת לבנה.

בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
חם
בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
ים
בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
שם
בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
חם מדי
בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
טיפות זיעה מרטיבות את העץ
בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
קשה לנשום
בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
העור נמס
בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
הטמפרטורה גבוהה
בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
עצמתי את עיני
בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
לא ידעתי לאן להסתכל
בשולחן של האנשים שאוהבים אותי
היה הרבה אוכל אבל יכולתי לאכול מעט
היה מעט אוכל אבל נותרתי רעבה כמעט
היה צפוף
היה חם
היה הרבה סוכר.
לא לקום.
להישאר.
לא לחזור לשולחן הקר.

מספרת / חמוטל גורן

רוצה לספר לו הכל, כל הזמן, מה קרה, מה עשיתי, מי אני, כזאת וכזאת, אצלי זה ככה... כל השנים... אבל עכשיו... וגם אז... כי אני... מספרת מספרת, מקשיבה לורדה ברדיו, מספרת לו שיש שם סיפורים בלי סוף, ורדה כבר מזמן היתה שולחת אותי לקחת כדור נגד מחשבות טורדניות. נראה לך שאלו מחשבות טורדניות? הקרחת שלו מקשיבה לי, מתחתיה עיניים, כי אני ילדה כזאת... רגע מה פתאום ילדה, אשה... אבל הייתי פעם ילדה... אתה יודע? ילדה כזאת שרוצה... ומה אתך?... הדמיונות האלו, מגיל אפס לא פסקו ונמשכים עד היום, דמיונות שהחלו בהיותי תינוקת, מילאו את העולם הגדול בבועת אויר ענקית של כמיהה, באים ומתיישבים בתוכי עכשיו. אז תינוקת? ששמו דגל לאמא שלה שתראה אותו מהשדה ותבוא להניק? עוד מעט יספרו לי גם שאמי ילדה אותי בשדה והמשיכה לעבוד, היו תקופות בהן זה היה מקובל. מה דעתך על זה שמגדלים תינוקות באופן שיכול היה להתרחש במצריים העתיקה? טוב, לפחות ינקתי, אבל השדה היה רחוק, יותר טוב לא לדעת. מספרת על כל הפעמים בהן הייתי רעבה כבר כתינוקת כבר כילדה מאוד קטנה, על הרעב הזה שאחר כך חוזר בצורות מצורות שונות, את מתאהבת מותק זה הכל, תני למציאות להיכנס ותראי איך הכל נרגע – אתה שומע, אני אחת שאם אתן למציאות להיכנס הכל ירגע – כן, בטח. עוד אחת שהמציאות מרגיעה אותה. היא מבריחה אותי כמו טיל לרקיע השביעי לכל ריבוא הכוכבים. אתה יודע שאפילו את הגיהנום אני מעדיפה על המציאות? בראשי ילדה טורדנית מספרת מספרת מספרת, ילדה טורדנית די – רגע, לא הספקתי, הייתי ככה, וגם ככה, וגם ככה, אין עיניים שיכולות לשים לי מסגרת? אין אזניים שיכולות לשמור אותי בתוך עצמי? אין עור? אני אחת כזאת שאין לה כל כך עור. מתי התחיל להיות ככה? תמיד תמיד? עיגול של עיניים אזניים ידיים. אני אחת שהתעייפה מלדכא הכל. גלגלי שיניים מסתובבים על ריק, חורקים פול גז בניוטרל, צריך מציאות, לעשות מעשה. תינוקת עם מנת יתר של חלל בתוכה עפה בתוכי אומללה כמו חללית...

דפיקה בדלת.
קמה
פוסעת צעד לעבר הדלת צעד נוסף, הגוף מתאחה אך הפחד רב
מציאות נכנסת פנימה
"היי"
חיבוק
"אז מה שלומך? מה את מספרת?"
"כלום".